איך להבין את הסערה הרגשית, לקבל החלטות שקולות ולבנות התחלה חדשה באמצעות גישור
גירושין אינם רק סיום של קשר זוגי. הם עשויים לכלול אובדן של הבית, הזהות המשפחתית, התוכניות לעתיד, הביטחון הכלכלי והקשר היומיומי עם הילדים. לכן גם מי שבטוח שהפרידה נכונה יכול להרגיש בו זמנית הקלה, פחד, כעס, אשמה וגעגוע.
מודל חמשת השלבים יכול לעזור לתת שמות למה שעובר עלינו, אך הוא אינו לוח זמנים. אין סדר שחייבים לעבור בו, ואפשר לחזור לכעס סביב הדירה או לעצב ביום שבו הילדים עוברים לבית השני. לכן נכון להשתמש בו כמפת התמצאות, לא כתבנית שמודדת אם התקדמנו “כראוי”.
התשובה בקצרה
חמשת שלבי האבל בגירושין הם הכחשה, כעס, מיקוח, עצב או דכדוך, וקבלה. הם אינם מתרחשים בהכרח לפי הסדר ואינם אבחנה טיפולית. נכון לזהות מה מנהל אותנו כרגע, להימנע מהחלטות בלתי הפיכות בזמן סערה ולבנות הסדרים זמניים כשצריך. גישור מאפשר להפריד בין כאב לבין החלטות ולהתקדם להסכמות מעשיות גם כשהלב עדיין לא השלים עם הפרידה.
למי המאמר מתאים?
• למי ששוקלים גירושין ומנסים להבין מדוע הרגשות משתנים מיום ליום.
• למי שלא יזמו את הפרידה ומרגישים שהצד השני כבר התקדם בעוד הם עדיין בהלם.
• למי שיזמו את הפרידה ורוצים להתנהל באמפתיה בלי לייצר תקוות שווא.
• להורים שחוששים שהכעס והעלבון יזלגו אל הילדים ואל ההורות המשותפת.
• למי שנמצאים בסכסוך משפחתי או בסכסוך לגירושין ורוצים להגיע לפתרון סכסוכים בלי מלחמה.
• למי ששואלים איך להיפרד בכבוד, איך מתגרשים יפה והאם אפשר לקיים גירושין ללא מלחמות.
במאמר זה נעסוק ב:
• מה באמת אומר מודל חמשת השלבים ומהן המגבלות שלו.
• כיצד כל שלב עלול להשפיע על החלטות בנושאי ילדים, כסף ורכוש.
• מדוע בני הזוג כמעט תמיד נמצאים בקצב רגשי שונה.
• כלים מעשיים להתמודדות ולמניעת החלטות מתוך סערה.
• מה חשוב לדעת בישראל ואיך גישור יכול לעזור בפועל.
• טעויות שכדאי להימנע מהן ושאלות נפוצות.
האם באמת קיימים חמישה שלבים קבועים?
המודל של אליזבת קובלר־רוס פורסם בשנת 1969 בהקשר של מחלה סופנית, ובהמשך הפך לשפה נפוצה לתיאור אובדן ושינוי. מחקרים מאוחרים לא אישרו מסלול אחיד שבו כל אדם עובר חמישה שלבים בסדר קבוע. מודלים עדכניים מדגישים תנועה הלוך ושוב בין כאב האובדן לבין בנייה מחדש של חיי היומיום.
בגירושין יש גם “אובדן עמום”: האדם השני עדיין חי ולעיתים נשאר חלק קבוע מהחיים כהורה, אך הזוגיות והמשפחה במתכונת הקודמת הסתיימו. לכן עדיף לא לשאול “באיזה שלב אני אמור להיות?”, אלא “מה אני מרגיש עכשיו, ומה יעזור לי לקבל החלטה טובה יותר?”.
חמשת שלבי האבל בגירושין ומה כדאי לעשות בכל שלב
1. הכחשה: “זה לא באמת קורה”
הכחשה יכולה להיראות כמו דחיית שיחות, המשך תכנון חופשה משפחתית כאילו דבר לא השתנה, סירוב לאסוף מסמכים או אמונה שהצד השני “רק מאיים”. היא אינה בהכרח מניפולציה. לעיתים זו הדרך של המוח להגן על עצמו ממידע גדול מדי.
בשלב זה נכון למסור מידע בהדרגה ולהפריד בין החלטת הפרידה לבין התנאים. אפשר לדחות החלטה על מכירת הבית, אך כן לאסוף נתונים ולהסכים כיצד מתנהלים מול הילדים. כאן נכון לקשר למאמר “איך מודיעים לבן או לבת הזוג שרוצים להתגרש”, שמסביר את פער הקצב בין הצדדים.
2. כעס: “מישהו חייב לשלם על מה שקרה”
כעס עשוי להסתיר עלבון, פחד, בגידה, בושה או אובדן שליטה. הוא עלול להתבטא בדרישה “לנצח” בכל סעיף, בפרסום פרטים ברשת, בהודעות פוגעניות, בהקפאת כספים או בשימוש בילדים כשליחים. הכעס עצמו אנושי; הפעולות שנעשות מתוכו עלולות ללוות את המשפחה שנים.
בשלב הכעס נכון לקבוע השהיה של 24 שעות לפני תגובה לא דחופה ולברר את הצורך שמתחת לדרישה. “אני לא מוותר על הבית” עשוי לבטא צורך ביציבות לילדים, ביטחון כלכלי או הכרה בתרומה. העבודה עם הצורך, ולא רק עם העמדה, מאפשרת פתרון גישורי.
3. מיקוח/הכחשה: “אם רק אעשה עוד ויתור, אולי הכול יחזור”
בשלב המיקוח אדם עשוי להבטיח שינוי דרמטי, להציע ויתורים כלכליים לא שקולים, לדחות שוב ושוב החלטות או לנסות להחזיר את הקשר באמצעות הסכמה לכל דרישה. חשוב להבחין בין ניסיון אמיתי לשיקום הזוגיות, שמתאים לטיפול זוגי או לתהליך בירור, לבין הכחשה שנובעת מהפחד להשאר לבד.
מה נכון לעשות: לא לחתום על ויתור ארוך טווח רק כדי להפחית כאב רגעי. אפשר להסכים על תקופת ביניים, לקבוע תאריך בדיקה מחדש ולהתייעץ לפני התחייבות משמעותית. מיקוח רגשי אינו משא ומתן גישורי. בגישור אנחנו בוחנים צרכים, נתונים, והשלכות, ולא משתמשים בתקווה לחידוש הקשר כמטבע.
4. "דיכאון", עצב ודכדוך: “המציאות כבדה מדי”
בשלב העצב והדכדוך מופיעים לעיתים קשיים להתרכז, ירידה בתפקוד, הפרעות שינה, הסתגרות וריקנות. זה אינו בהכרח דיכאון קליני, אך אין להתעלם ממנו. רבים מסתגלים בהדרגה, ואילו מי שמתמודד עם גורמי סיכון קודמים או קונפליקט מתמשך עשוי להזדקק לעזרה מקצועית.
מה נכון לעשות, לשמור על שגרה בסיסית, לחלק משימות לצעדים קטנים ולבקש תמיכה שאינה נשענת על הילדים. אם העצב מתמשך או פוגע בתפקוד, חשוב לפנות לאיש מקצוע. גישור אינו טיפול נפשי, אך הוא עשוי להפחית עומס באמצעות סדר והסדרים ברורים.
5. קבלה: “אני לא חייב לאהוב את המצב כדי לחיות בתוכו”
קבלה אינה סליחה, ויתור או הסכמה לכל תנאי. היא היכולת לראות את המציאות כפי שהיא ולבחור כיצד לפעול מכאן. סימנים לכך הם שיח ענייני יותר, תכנון כלכלי, יצירת שגרה בשני בתים והפחתת הצורך להוכיח מי אשם.
בשלב הקבלה נכון לבנות מטרות חדשות, להגדיר מנגנונים להורות ולתקשורת, ולהשאיר בהסכם אפשרות לבדיקה מחודשת כאשר החיים משתנים. במאמר “איך להתגרש בשלום ולהימנע ממלחמה” ניתן להרחיב על המעבר מעימות לבניית הסכם שניתן לחיות איתו.
מדוע בני הזוג נמצאים לעיתים בשלבים שונים?
מחקר על פרידות מצא הבדלים בין מי שיזם את הפרידה לבין מי שלא יזם אותה. היוזם עשוי לעבד חלק מהאובדן עוד בתוך הנישואין, בעוד הצד השני מתחיל רק ברגע ההודעה. לכן האחד כבר מבקש מסמכים והסכם, והאחר עדיין מנסה להבין מה קרה.
הפער אינו מצדיק תקיעות ללא סוף, אך הוא מחייב קצב נכון. אפשר להסכים על כללי התנהלות זמניים גם בלי הסכמה רגשית על סיפור הפרידה. כאשר צד מסרב לגישור, לעיתים נכון להציע פגישת מידע ולא דרישה “לסגור הכול”. להרחבה: “כשאחד מבני הזוג מסרב להגיע לגישור”.
כלי מעשי לאיפול בחמשת שלבי האבל בגירושין: שתי מסילות ורמזור החלטות
במקום לנסות “לסיים את האבל” לפני שמתחילים לפעול, נכון לעבוד בשתי מסילות במקביל. במסילה הראשונה נותנים מקום לאובדן: תמיכה, זמן, שיחה וגבולות. במסילה השנייה בונים מחדש: מסמכים, תקציב, זמני שהות, מגורים ותקשורת.
כדי להימנע מהחלטות מתוך סערה, אפשר להשתמש ברמזור החלטות:
• אדום: החלטות בלתי הפיכות בזמן כעס, הלם או ייאוש, כגון ויתור על זכויות, הוצאת כסף חריגה או חשיפת הילדים לסכסוך. עוצרים ומתייעצים.
• צהוב: הסדרים זמניים שניתן לבדוק מחדש, כגון לוח שהות לארבעה עד שמונה שבועות, חלוקת תשלומים זמנית או כללי תקשורת.
• ירוק: צעדי ייצוב מיידיים, כגון שמירת שגרת הילדים, איסוף מידע, פתיחת ערוץ תקשורת אחד וקביעת פגישה מקצועית.
שתי דוגמאות לכך כשהאבל על הנישואים אינו נראה אותו דבר אצל כולם
סיפורים של אנשים שעברו גירושין ממחישים מדוע לא נכון להתייחס לחמשת שלבי האבל כאל מסלול מסודר, שבו מסיימים שלב אחד ועוברים לבא אחריו. אדם יכול לתפקד, לעבוד ולטפל בילדים, ובאותו זמן להרגיש שהזהות שלו והעתיד שתכנן התפרקו. אדם אחר יכול לחוות כעס ופחד, אך במקביל להתחיל לבנות הסכמות מעשיות עם בן או בת הזוג.
כשהפרידה מגיעה אחרי 37 שנות נישואים
הסופרת והיועצת הזוגית יעל משאלי סיפרה בפומבי על גירושיה לאחר 37 שנות נישואים ושבעה ילדים. הפרידה לא הייתה ביוזמתה והגיעה, לדבריה, בלי שהייתה מוכנה לכך. במשך כארבעה וחצי חודשים היא התקשתה לכתוב, אף שהכתיבה הייתה חלק מרכזי בזהותה המקצועית והאישית.
משאלי תיארה לא רק אובדן של בן זוג, אלא התערערות של העולם שהכירה, הבית המשפחתי, תחושת הוודאות, הערך העצמי והסיפור שסיפרה לעצמה על חייה. היא המשיכה לפעול ולתפקד, אך תיארה את עצמה כמי שנמצאת במקום הרגשי הנמוך ביותר שחוותה.
מעניין במיוחד האופן שבו הגיבה למשפטים שנועדו לעודד אותה, כגון ההבטחה שהיא תצא מהמשבר חזקה יותר. מבחינתה, הדרישה “לצמוח” במהירות לא נתנה מקום לאבל עצמו. במקום למהר להציג התחלה חדשה ומאושרת, היא ביקשה להכיר בכך שיש תקופה שבה מותר לאדם להיות פגוע, מבולבל וחסר כיוון.
בהמשך היא ביצעה שינוי מעשי בבית שבו נשארה להתגורר. היא שיפצה אותו וביקשה להפוך אותו מחדש ללב פעיל ושמח של המשפחה, במקום שיישאר סמל לחיים שהתפרקו. זהו ביטוי מעניין לתנועה בין שתי מסילות, מצד אחד עיבוד הכאב והאובדן, ומצד שני התחלה הדרגתית של בניית חיים חדשים.
הסיפור שלה מלמד שקבלה אינה מחיקה של העבר ואינה הכרזה שהגירושין היו “לטובה”. קבלה יכולה להתחיל בהכרה שהמציאות השתנתה, ובהחלטה לבצע פעולה אחת שמחזירה לאדם תחושת השפעה על חייו.
https://www.mako.co.il/women-magazine/Article-b0acfc3ffe01281026.htm.
הפחד ממלחמה הפך לתהליך פרידה מתוכנן
לירז ושחר (שמות בדויים) התגרשו לאחר שמונה שנות נישואים. לירז הייתה זו שהעלתה את הצורך בפרידה, בעוד ששחר הרגיש בתחילה שהחיים המשותפים, גם אם לא היו מספקים, עדיין היו מבחינתו נסבלים. הפער הזה מוכר בתהליכי גירושין, אחד הצדדים כבר עבר במשך זמן תהליך רגשי פנימי, ואילו הצד האחר פוגש את ההחלטה בשלב מאוחר יותר.
השניים סיפרו כי הגיעו לתהליך מפוחדים וחששו שהפרידה תידרדר למלחמה. במקום להסתמך רק על שיחות ביניהם, הם פנו למגשר כדי לבנות את התהליך בצורה מסודרת. הם לא ניסו לשכנע זה את זה להרגיש אותו דבר, אלא התמקדו בשאלה כיצד נפרדים בלי לפגוע בילדים ובלי להרוס את היחסים ההוריים.
רק לאחר שההחלטות וההסדרים הראשוניים היו מאורגנים, הם שוחחו עם ילדיהם. השיחה נעשתה גם בתיאום עם יועצת בית הספר של הבן הגדול ועם הגננת של הילד הצעיר. לאחר הפרידה הם שמרו על כלל ברור: לא לדבר בצורה פוגעת זה על זה ליד הילדים, ולהמשיך לקיים במקרים מסוימים מפגשים משפחתיים, לרבות ארוחת קידוש משותפת.
הסיפור אינו מלמד שכל זוג צריך להישאר חבר קרוב לאחר הגירושין. זו אינה מטרה שמתאימה לכל משפחה, ובמצבים מסוימים נכון יותר ליצור גבולות ברורים ומרחק. עם זאת, הוא מדגים כיצד גישור יכול להפוך פחד כללי ממלחמה לסדרה של החלטות מוגדרות: מתי מספרים לילדים, עם מי מתייעצים, כיצד מתקשרים, אילו כללים שומרים ליד הילדים ומה נשאר מהשותפות המשפחתית גם לאחר סיום הזוגיות.
לירז ושחר לא המתינו עד שכל הכעס, הפחד והעצב ייעלמו. הם התחילו לבנות את היום שאחרי בזמן שהרגשות עדיין היו נוכחים. זהו אחד התפקידים החשובים של גישור גירושין: לא לטפל באבל במקום טיפול רגשי, אלא לאפשר לבני הזוג לקבל החלטות שקולות גם כאשר הם נמצאים בשלבים רגשיים שונים.
שתי הדוגמאות ממחישות שאין דרך אחת “נכונה” להתאבל על גירושין. אצל אדם אחד הצעד החשוב יהיה לתת מקום לכאב ולא למהר להעמיד פנים שהכול הסתדר. אצל זוג אחר הצעד החשוב יהיה לבנות במהירות מסגרת תקשורתית והורית שמונעת מהכאב להפוך לסכסוך משפחתי מתמשך. בשני המקרים, ההתקדמות אינה נמדדת בהיעלמות הרגש, אלא ביכולת לחיות לצדו ולקבל בהדרגה החלטות שמגינות על העתיד.
מה חשוב לדעת ביהדות ובישראל? כיצד המקורות היהודיים מכירים בכאב שבגירושין
בישראל, גירושין אינם רק הליך משפטי או כלכלי. עבור רבים הם גם אירוע משפחתי, חברתי ולעיתים דתי, שיש בו אובדן של קשר משמעותי, של בית משותף, של זהות משפחתית ושל עתיד שתוכנן במשך שנים.
המסורת היהודית אינה מתארת את חוויית הגירושין באמצעות חמשת השלבים הפסיכולוגיים של הכחשה, כעס, מיקוח, דכדוך וקבלה. עם זאת, היא מכירה בעוצמת הכאב שעלולה להתלוות לפירוק הנישואים.
בתלמוד הבבלי נאמר:
“כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות”
בבלי, מסכת גיטין, דף צ׳ עמוד ב׳.
חז״ל מסתמכים על דברי הנביא מלאכי, המתאר את מזבח ה׳ המכוסה בדמעות בשל הפגיעה ב“אשת נעוריך”, שהיא “חברתך ואשת בריתך”. הדימוי של מזבח המוריד דמעות מבטא את ההכרה בכך שפירוק קשר זוגי משמעותי אינו פעולה טכנית בלבד. הוא יכול להיות שבר עמוק עבור בני הזוג, הילדים והמשפחה כולה.
עם זאת, אין להבין את המקור כאמירה שלפיה אסור להתגרש בכל מצב, או שעל אדם להישאר בנישואים פוגעניים, מסוכנים או כאלה שאין אפשרות ממשית לשקמם. התורה עצמה מכירה באפשרות של גירושין ומתארת את מתן “ספר הכריתות”. המסר העולה מן המקורות אינו שצריך להישאר יחד בכל מחיר, אלא שאין למהר לפרק קשר משמעותי בקלות דעת, ושכאשר מתקבלת החלטה להיפרד, נכון לעשות זאת באחריות, ביושר ובכבוד.
במציאות הישראלית נוסף לתהליך הרגשי גם ממד מעשי ודתִי. אצל בני זוג יהודים, הסכם הגירושין וסידור הגט הם הליכים הקשורים זה בזה אך אינם זהים. ההסכם מסדיר נושאים כמו אחריות הורית, זמני שהות, מזונות, דירת המגורים, רכוש וחובות. סידור הגט בבית הדין הרבני הוא ההליך המסיים את הנישואים על פי הדין הדתי.
חשוב להבין שגם לאחר שנחתם הסכם או ניתן הגט, התהליך הרגשי אינו מסתיים בהכרח באותו יום. אחד מבני הזוג עשוי להגיע להסכמה מעשית בעודו עדיין כועס או מתקשה לקבל את הפרידה. הצד האחר עשוי להרגיש שכבר התקדם, משום שהתחיל לעבד את האפשרות של גירושין חודשים או שנים קודם לכן.
פער כזה אינו חריג. הוא גם אינו אומר בהכרח שאי אפשר לקיים גישור. בגישור אין צורך ששני הצדדים יהיו באותו שלב רגשי או יסכימו על הסיפור שהוביל לפרידה. המטרה היא ליצור מרחב שבו אפשר להכיר בכאב, בלי לאפשר לו לנהל לבדו את ההחלטות על הילדים, הבית, הכספים והעתיד.
איך גישור יכול לעזור בפועל גם כשהרגשות עדיין סוערים?
יתרונות הגישור אינם בכך שהוא מבטל כעס או עצב. גישור טוב נותן לרגשות מקום, אך אינו נותן להם לנהל את ההסכם. בפגישה הראשונה מגדירים כללי שיחה, ממפים מה דחוף ומה יכול לחכות, ובודקים יכולת להשתתף מרצון ולהבין את המידע.
לאחר מכן מפרקים את הסכסוך לנושאים שכוללים, ראשית מבט אל העתיד, לאחר מכן נכנסים לנושאים הטכניים ובהם: ילדים, זמני שהות, מגורים, הוצאות שוטפות, מזונות, רכוש, חובות, פנסיות ותקשורת. בכל נושא בוחנים נתונים, צרכים וחלופות. כאשר צד עדיין בהלם, אפשר להתחיל בהסכם ביניים. כאשר הכעס גבוה, ניתן לשלב פגישות משותפות ונפרדות בהתאם להתאמה המקצועית.
במישור ההורי, הגישור בונה מסר משותף לילדים, לוח זמני שהות, כללי העברת מידע ומנגנון לפתרון מחלוקות. ראו מאמרים קשורים שכתבתי “איך מספרים לילדים שההורים מתגרשים” ו“תקשורת בין הורים גרושים”. במישור הכלכלי הגישור יוצר שקיפות ופתרונות מדורגים, וכך מאפשר גירושין ללא מלחמות מיותרות, גם כשנמצאים עדיין בסערה ריגשית.
טעויות שכדאי להימנע מהן
- להתעלם מכך שבן הזוג שנמצא בהפנמה שהבית מתפרק נמצא בתהליך אבל,
- להקניט ולומר לצד השני: “אתה בהכחשה” או “את עדיין בכעס”. ניסוח כזה מקטין ומסלים.
- לדרוש החלטה סופית מיד לאחר הודעת הפרידה, כאשר הצד השני עדיין בהלם.
- לחתום על ויתור כלכלי או הורי רק כדי להחזיר את הקשר או להפסיק את הכאב.
- להפוך כל חפץ או הודעה למבחן של ניצחון וכבוד.
- להשתמש בילדים כמקור תמיכה, כשליחים או כעדים לגרסה של אחד ההורים.
- לבלבל בין גישור לבין טיפול זוגי, או לצפות מהמגשר לקבוע מי אשם.
- להתעלם מסימני מצוקה מתמשכת, אלימות, כפייה או חוסר יכולת לקבל החלטות מדעת.
מניסיוני כמגשר
מניסיוני כמגשר, רבים מהוויכוחים הקשים אינם מתחילים מהמספר עצמו אלא מהמשמעות שמאחוריו. דירה יכולה לייצג בית וביטחון, לוח זמני שהות יכול להיחוות כפחד לאבד הורות, ודרישה לקבל חפץ קטן יכולה להיות בקשה להכרה בכך שהשנים המשותפות לא נמחקו.
לכן איני מנסה להעביר אדם בכוח מ“כעס” ל“קבלה”. אני בונה מסגרת שבה אפשר לקבל החלטה טובה גם כשהכעס קיים. כשמפרידים בין הרגש, הצורך והפתרון, ניתן להיפרד בכבוד בלי לוותר על הדברים החשובים. זה לב יתרונות הגישור: לא למחוק את העבר, אלא למנוע ממנו לנהל את העתיד.
שאלות ותשובות נפוצות
האם כל אדם עובר את חמשת שלבי האבל בגירושין?
לא. אלה תגובות אפשריות ולא מסלול חובה. אדם יכול לחוות כמה רגשות יחד, לדלג על שלב או לחזור לרגש שכבר נרגע.
כמה זמן נמשך אבל אחרי גירושין?
אין לוח זמנים אחד. משך ההסתגלות מושפע מאורך הקשר, אופן הפרידה, ילדים, מצב כלכלי, תמיכה, בריאות נפשית ורמת הקונפליקט.
למה הצד שיזם את הגירושין נראה רגוע יותר?
לעיתים הוא התחיל לעבד את הפרידה חודשים או שנים קודם. הצד שלא יזם מתחיל את התהליך רק עם קבלת ההודעה, ולכן פער הקצב אינו בהכרח חוסר אכפתיות.
האם אפשר להתחיל גישור כשאחד הצדדים עדיין כועס?
כן, אם יש רצון חופשי, ביטחון בסיסי ויכולת להבין מידע ולנהל שיחה. הכעס אינו פוסל גישור. אלימות, כפייה או פחד ממשי מחייבים בדיקה אחרת.
האם קבלה פירושה שעליי להסכים לדרישות הצד השני?
לא. קבלה היא הכרה במציאות, לא ויתור על זכויות. אפשר לקבל שהנישואין הסתיימו ועדיין לנהל משא ומתן תקיף, הוגן ומבוסס נתונים.
איך מגינים על הילדים כשההורים נמצאים בשלבים שונים?
מסכימים לפחות על כללי מינימום: לא מאשימים לידם, לא מעבירים דרכם מסרים, שומרים על שגרה ומוסרים מידע משותף ומותאם גיל.
מתי כדאי לפנות לטיפול רגשי?
כאשר המצוקה מתמשכת, מחמירה, פוגעת בשינה, בעבודה, בהורות או בתפקוד, או כאשר עולה תחושת חוסר תקווה. גישור אינו תחליף לטיפול.
מה כדאי לעשות עכשיו?
• לכתוב ולשתף אחרים במה אתם מרגישים, אך להפריד ממה שאתם דורשים בהסכם.
• לסמן אילו החלטות דחופות, אילו זמניות ואילו יכולות להמתין.
• לקבוע ערוץ תקשורת אחד ולהפעיל כלל השהיה לפני תגובות לא דחופות.
• לאסוף מידע כלכלי והורי בלי לבצע צעדים חד־צדדיים.
• לבחור תמיכה מתאימה: אדם קרוב, איש טיפול, ייעוץ משפטי או גישור.
• אם יש ילדים, להתחיל מהשאלה מה ייתן להם יציבות בשבועות הקרובים.
פנייה לדני שדה – שדה גישור
אם אתם נמצאים לפני פרידה, בתוך תהליך גירושין, בסכסוך משפחתי או במחלוקת עסקית, אפשר להתחיל בשיחת התאמה דיסקרטית. בשיחה נבדוק האם גישור מתאים למצב שלכם ומה יכול להיות הצעד הנכון הבא.
דני שדה
טלפון: 0522854963
מקורות והרחבה
- תלמוד בבלי, מסכת גיטין, צ׳ ע״ב.
מלאכי, פרק ב׳, פסוקים י״ג–י״ד.
דברים, פרק כ״ד, פסוק א׳.
שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קי״ט, סעיף ג׳.
בתי הדין הרבניים, מידע על גירושין בהסכמה וסידור גט.
• Elisabeth Kübler-Ross, On Death and Dying, 1969
• Sbarra, Divorce and Death: A Case Study for Health Psychology, 2012
• הרשות השופטת: בקשה ליישוב סכסוך במשפחה
• הרשות השופטת: בקשה לאישור הסכם בין בני זוג
• משרד הרווחה: שירות יחידות הסיוע שליד בתי המשפט ובתי הדין הדתיים